לא הייתי צריכה להבטיח. זה מה שראתה בכל פעם כשעצמה את עיניה. לא היה לה ברור כיצד המשפט הזה נוצר שם, היא לא ראתה אותיות או שמעה מילים אבל זה מה שהרגשתה כתבה ולה לא נותר אלא לקרוא שוב ושוב.

 

 בשיחה האחרונה, היא נתפסה לא מוכנה, רגע אחד של חוסר תשומת לב והיא איבדה את היתרון, הדמות מולה חייכה באלכסון וחום הניצחון התפשט בפנים שמולה, לעומת קור הפחד שהתחיל בקצות אצבעותיה וזרם לשאר חלקי גופה.

 

 לפני ההבטחה, לפני שאמרה את המילים שהייתה רוצה למשוך בחוט דק ושקוף בחזרה אליה מבלי שהאוחזת בהן תרגיש בחסרונן, ענתה על שאלה שאהבה ששואלים אותה – "מה הפנטזיה שלך?". היא אהבה לנהל שיחות על פנטזיות מכל הסוגים, פנטזיות אפלות, פנטזיות שמתרחשות כל יום, פנטזיות ששוברות את חוקי הפיזיקה, פנטזיות שמתגנבות כשריח בושם מוכר חולף לידה ברחוב, פנטזיות כשהיא מביטה בשמיים באורות כוכבים מתים. פשוט פנטזיות.

 

 היא כבר הייתה מוכנה לדקלם את התשובה הקבועה, רעיון קטן ומנוסח היטב המשלב קצת מהכול אבל מסתיר את מי שהיא באמת, תשובה שנאמרה ונשמעה מספר רב כל כך של פעמים שהיא התחילה להישמע כמו קלישאה, אבל הפעם לא יכלה. הפעם רצתה להסתכל אל תוך עיניה ולהודות בגבורה שהיא מנהלת שיחה על פנטזיות מבלי ששואלת השאלה תדע שהיא בעצם תוך כדי השיחה מגשימה לה אחת. אחת חדשה.

 

 בחזרה להבטחה. היא תומרנה להבטיח שלפגישתם הבאה תביא משהו שלא יכלה להביא. לא כי זה משהו יקר ערך, לא כי הוא לא בר השגה ולא כי לא רצתה אלא פשוט לא יכלה. האפשרויות שלה הצטמצמו ברגע ההבטחה לשתי אפשרויות בודדות שלא היה ביכולתה לאפשר לאף אחת מהן להתקיים, או שיפגשו שוב והיא תביא את מה שלא יכלה או שלא יפגשו שוב ולא תצטרך להביא דבר.

 

 היא נזרקה אל תוך לימבו, מקום שבו אף אחת מהאפשרויות לא יכולה להתקיים אבל גם לא ניתן למנוע את התרחשותן. הזמן כידוע ממשיך בשלו, עיוור לחלוטין לכל הדברים שהוא מפלח בדרך, רק הפעם זו היא הטיפשה שעמדה בדרכו. אכן טיפשי היה מצידה לחשוב שהיא מתמודדת ראויה ליריב שכזה, מה כבר היא מסוגלת לעשות מול כוח שמחריב דברים עצומים וחזקים ממנה, מה מיוחד בה שיכול לגרום לזמן להביט הצידה לשבריר שנייה ואז אולי לשכוח את הכיוון הליניארי שהוא אוהב כל כך ועם קצת מזל להתרסק ולאבד את ההכרה. הרי זה ידוע שזמן מחוסר הכרה, זה זמן שניתן לעצב לפי רצונך.

 

 אוהב. זה מצחיק כי איך זמן יכול לאהוב וכי זה בעצם הנשק היחיד שיש לה. היא עומדת מול שתי אפשרויות, שהן בעצם בלתי אפשריות, אז לא ברור למה הן נקראות כך ויש לה נשק שיכול לקיים את הבלתי אפשריות האלו כאילו היו החתול בתוך הקופסא. אין לה חתול, בטח שלא בקופסא ובכל זאת, היא צריכה אחד עכשיו. היא צריכה ששתי אפשרויות בלתי אפשריות או ייעלמו או יתרחשו במקביל. בעולם הפנטזיות זה קורה כל הזמן לגיבור, אין שום סיבה שזה לא יקרה גם הפעם.

 

אחרי הגשמת פנטזיה תוך כדי שיחה על פנטזיות, הבטחות שלא ניתן לקיים אך גם בלתי אפשרי להפר ומלחמה קטנה עם אדון זמן הכול יכול שכן הביט לאחור או לצדדים והתרסק, היא השיגה את מבוקשה.

 

 מי שיסתכל על ציר הזמן כולו לא יהיה מסוגל לראות את הסדק הקטן שיצרה. הזמן כמו אשת לוט קפא ליחידת זמן חדשה אך קצרה ואיפשר לה לבצע את זממה ורק אז לשחרר את הזמן לכיוון הנכון, מבלי לשנות ולו דבר קטן נוסף למרות שרצתה, מאוד רצתה. בעדינות היא ארגה את מרקם הזמן מחדש באותו חוט דק ושקוף מבלי שאף אחד ידע.

 

 בעת הפגישה איתה, היא רק עמדה מולה וחייכה, עם גור חתולים קטן ומיילל בתוך קופסא פתוחה.

 

 

מודעות פרסומת

כשחייבים

30 באפריל 2014

הפעם ננסה משהו חדש – רצף כתיבה.
השעה 21:38 אני אתחיל לכתוב ונראה מה יקרה.

הנושא פחות או יותר מוגדר אבל כל השאר, זה עניין של הובלה – נראה לאן נגיע, מוכנים?

 

חשבתי קצת לאחרונה על הדרך שבה מכירים אנשים חדשים, לכל מטרה, בואו נחליט כרגע שהמטרה היא לא העיקר.

 

אצלי העדיפות היא לשיחה וירטואלית, שזה דווקא הדבר הנפוץ יותר עכשיו. אין כאן שום דבר שונה, זו דרך התקשרות טובה, קלה לחלקנו היא מורידה את הלחץ. אפשר לנסח, לשכתב, אפשר להאשים את הנימה הבלתי נשמעת, אלו סה"כ מילים, אין קול – אין התחייבות?

 

אצלי זה הפוך.

שיחה כתובה עם אדם אחר מוציאה ממני דברים שלא הייתי אומרת בקול. לא בטוחה למה, לא בטוחה שזה פחד, או עניין של ביטחון , או אף תכונה קלוקלת אחרת זה פשוט דרך התקשרות שאולי מאירה אותי באור אחר, אני רוצה להאמין שטוב יותר.

 

זה לא קורה תמיד. כלומר אני צריכה אינטראקציה, מענה מהאדם השני, פינג פונג כזה, אחרת זה לא יעבוד. בגלל הצורך הזה קורה משהו שעוזר לי להבין, שנותן אינדיקציה למשהו שדי אמור להיות נסתר אבל נחשף בדרך הזו ללא שליטה של אף אחד מהמעורבים.

 

זה הביא אותי למסקנה נחמדה שלא בטוח שהיא אמיתית כי היא לא באמת  עדיין לא הוכיחה את עצמה אבל אני יכולה להשלים התאהבות מלאה רק לאחר רצף של שיחות וירטואליות מושלמות שלא יכולתי להשיג בשיחה בעולם המציאותי.

 

זה לא חדש, הכוח של המילה, עבורי, עבור העולם אבל זה חדש לי בהשפעה שיש לזה עלי.
זה אז מה אמרנו שהמסקנה?
משהו עם השליטה של האדם שמולי במילים שאני לא יכולה שלא להתמסר לזה.

זה גם יכול להיות גם מוזר כי בסך הכל בשיחה וירטואלית אני זו שיוצרת את הדמות שמולי, היא רק צריכה לספק בסיס מספיק שנון  בכדי שאבנה עליו עולם דמיוני שלם לחלוטין עם או בלי קשר למציאות. לטוב ולרע.

 

יאללה
השעה 21:52
מונסט

מקווה שיהיו רק עריכות הקלדה ושגיאות – ואני לא אתפתה למחוק חלק מהטקסט.

אומץ – לא הצד החזק שלי.
תודה

 

אז ככה…

מוקדם מדי בשביל שאפול לכתוב על מה יש כבר לכתוב כשחייבים לכתוב. רעיון כזה מוביל בסופו של עניין לטקסט מטא כזה שלא ברור מה הרעיון שלו, אבל היות וזה רק הפוסט השני מאז ההתחייבות אשמור את גלגל ההצלה הזה להמשך הדרך.

 

במקום טקסט מטא על כתיבה במקום באמת לכתוב, אני אספר סיפור.
הסיפור מבוסס על אירועים מהחג האחרון אבל רחוק מהם שנות אור.

 

נתחיל בלהדגיש שהרעיון המקורי היה טוב ואף מעולה בבסיסו. לצאת לטיול שטח במסלול מרהיב במדינה שכנה, שלושה ימים של הליכה במדבר, שק"ש, אוכל וכל מה שצריך על הגב. יציאה מנקודה א' והליכה עד נקודה ב' כאשר הדרך היא המטרה.

 

שאיפה פשוטה למדי, אומנם לא קלה אבל זה חלק מהעניין אחרת כולם היו עושים את זה, בעצם די הרבה אנשים עושים את זה, אבל רובם מגיעים בסופו של דבר לנקודה ב'.

 

בטיולים מהסוג הזה פוגשים את האנשים הכי מעניינים. טיפוסים עם סיפור חיים אולי סטנדרטי יחסית אבל פיתאום כשיש לך את כל הזמן שבעולם להישאב לתוכו הוא מקבל תפנית בלתי רגילה שאין לה מקום בחיים הרגילים.

 

המתבודד – זה שמטייל לבד, אשף השטח, איש האילתורים, זאב בודד ומורה דרך. למרות הלבד הוא הופך לחלק מהקבוצה, עוזר, נעזר ואפילו מוביל. עם הכי הרבה ניסיון, סיפורים ודעות על החיים ובכלל. בכל מצב, הוא הראשון לחשוב על פיתרון יצירתי או לחזור אחורה לטובת האחרים. יש לו זמנים משלו, הוא יכול להיעלם לפרקי זמן ארוכים אבל לקראת ארוחת הערב או כשצריך הוא יופיע שוב.

 

הזוג – הם גם טכנית מטיילים לבד, אבל הופכים מהר מאוד לחלק מהקבוצה. יש להם זה את זו ולכן הם לא הביאו הרבה ציוד או אוכל. לא צריך כלום כשיש אהבה. מצטרפים לכל ארוחה קבוצתית ומודים על השיתוף של אוכל חם, טחינה וממתקים. חולקים כל דבר שכן יש להם כאות תודה. מתגברים על כל מכשול ביחד, חובשים חתכים עמוקים באצבעות, מקבעים רגל נקועה, שום דבר לא יכול נגדם.  שניהם נגד כל העולם אבל שמחים לחברה הנוספת. בכל זאת קצת גיוון עם אנשים אחרים, סיפורים שהם עוד לא שמעו ובעיקר חיבורים חדשים כדי לשמור על החיבור הישן.

 

הבחורים הטובים – רביעיית חברים טובים מאז הצבא. יוצאים לשטח לעלות זיכרונות, בלי חברות, רק בדיחות פנימיות ובמטרה אחת ויחידה לצחוק ולנצח את המסלול. לקחת הפסקה מהחיים ולחזור אחורה בזמן לתקופה הזו שהם הולכים ושוכחים.

 

המשפחה – אנשים שהיו מטיילים ברווקותם ומצאו בן או בת זוג מתאימים וממשיכים את המסורת. מעמיסים את המשפחה, שני ילדים, בן ובת בגילאי יסודי ואפילו תינוק במנשא על הגב של האבא. מנצחים את המסלול, ישנים בשטח כמו כולם, מכינים אוכל על גזייה ועוצרים בבריכות החמות לכיף משפחתי. נלחמים במסלול וגם כמו כל משפחה ביניהם לבין עצמם.

 

החברים מהטיול אחרי הצבא – שלושה אנשים שהכירו בטיול הגדול להודו, לא מאותו מקום, לא קשורים זה לזה בשום צורה אבל ממשיכים לטייל גם כמה שנים אח"כ. באים מעולמות שונים לגמרי, מקיימים בינהם אינטרקציה שאיננה ברורה לאף אחד חוץ מלהם. אחד יכול להיות שומר מסורת שכל התיכנון של הטיול מוצמד לרעיון הזה למרות חילוניותם של השניים האחרים. כלים שיש להגעיל, אוכל תואם לפסח ורצון לסיים את המסלול לפני השבת, שלא צלח.

 

אלו הדמויות שלנו. לפחות דמויות המשנה שפגשנו בדרך.
הדמויות הראשיות מורכבות יותר בשביל הסיפור הקצר שלנו.

 

אבל אלו החשודים העיקריים, שכן הדמויות הראשיות שייכות לקבוצת חברי האמת.
שלושה חברי ילדות, שאומנם לא תמיד מתראים על בסיס יומי אבל הקשר ביניהם מעבר לזה. שנים של חברות ואמון מבוסס ושלם כמו צעצוע מביצת קינדר שלא צריך לבנות. חברים שלא צריכים מילים להעביר מחשבות, יודעים אחד על השני כמעט הכל, לפרטים הכי קטנים ובעצם מוגדרים כמשפחה. בגלל זה הם צריכים את שאר הדמויות שלנו, ליצור סיפורים חדשים, להניע את החברות בדרכים חדשות ואף לסכן אותה כמו במקרה שלנו.

אם אחת מהדמויות הראשיות נפגעת, זה בהכרח אומר ששאר הדמויות הראשיות מנוטרלות גם הן.  הן לעולם לא יניחו לאחת מהם להיפגע מבלי לפעול בעצמן. בוודאות כאן אין בוגדים, שום אפשרות בה אחת מהן תפנה כנגד האחרות ולכן כל בלש מתחיל יתמקד אך ורק בדמויות המשניות. רק אחת מהן יכולה להיות אחראית לאירועים שהתרחשו.

 

מונסט.

 

בכל זאת יצא טקסט שלא ברורה מטרתו.
ההמשך יבוא…
אולי.

החלטתי לנסות משהו, החלטתי לנסות לקבוע תבנית כתיבה כלשהי בה אני אאלץ לכתוב .

אני אנסה לכתוב לפחות פעם בשבוע בבלוג ואוכל לכתוב כל דבר : סיפור (עדיפות), משפט שאהבתי, אירוע שקרה או שלא, שיר שהשפיע עלי (אני לא כותבת שירים, לפחות את זה למדתי מוקדם) או אפילו משהו שרק למראית עין יראה ג'יבריש אבל זה יהיה מסר מוצפן…עוד רעיונות?

הסיבה: אין

המטרה: אין

רווח או הפסד: לא בעתיד הקרוב

שהכוח יהיה איתי,

מונסט

 

 

דרך אגב, הפוסט הזה נחשב כתיבה לשבוע הזה

אם כבר לרמות – אז רק את עצמי (:

סיפור בדרך ל…*

3 במרץ 2014

נראה שהוא על האוטובוס הזה מאז ומעולם. כל כך הרבה תחנות עצירה, אינסוף אנשים שעולים ויורדים אבל הוא עדיין יושב בספסל של הרביעייה ומחכה. בחוץ החשיך והוא משוכנע שכשעלה על האוטובוס הזה היה עוד אור. הוא יצא מוקדם כי ידע שהיא מחכה אבל כנראה שלא מוקדם מספיק.

 

החייל שישב לידו כבר ירד מזמן, עכשיו יושבת לידו בחורה נחמדה ששומעת מוזיקה. הוא שומע את הסאונד מבעד לאוזניות שלה. מנסה לנחש מה היא שומעת, זה יציק לו כל הנסיעה אבל הוא לא יעז לשאול אותה. ברגע שהוא ישאל, המרקם העדין של המציאות שמתחלפת סביבו יופרע ומשם הוא לא בטוח מה עלול לקרות.

 

האוטובוס היה צריך להגיע ליעדו משהו גורם לו להמשיך ללא הרף, כוח לא מוסבר שמשאיר אותו באותו כיסא ומונע מהאוטובוס להגיע לתחנה בה הוא יוכל לרדת. התחנות האחרות עוברות, אנשים חוזרים מהעבודה, נערים ונערות הולכים לבית הספר, כולם ממשיכים, כולם מגיעים אבל הוא עדיין שם.

 

הוא יודע שלא ייתכן שהיא מחכה בתחנה, שהיא עדיין מחכה לו, אבל עד שהוא לא יגיע ויגלה בעצמו אם היא שם או לא, עבורו שני המקרים מתקיימים במקביל. היא כמו החתול בקופסה אבל גם קופסת המתכת שהוא נמצא בה לא נותנת לו לצאת.

 

הפעמון מצלצל וגברת מבוגרת גוררת עגלה, חולפת על פני נער ממושקף שצוחק בטלפון. אולי אם ינסה בעצמו לצלצל בפעמון הוא ישבור את הרצף הזה, אבל הוא לא מצליח להיזכר איך לזוז. רק כשהוא חושב עליה הוא מרגיש משהו מטושטש והוא לא בטוח שהוא בכלל ער.

 

*נכתב ב-5-7 דקות בנסיעת אוטובוס אמיתית שהגיעה ליעדה.

תרבות העימותים

12 במאי 2012

איך זה שאצלנו הכול מסובך, מושחת, שום דבר לא עובד כמו שצריך ונראה כאילו ישראל היא התלמיד שמעט מפגר בחומר אבל כל המורים אומרים שיש לו פוטנציאל אדיר?
ואילו ארה"ב היא התלמיד המצטיין, האתלט שכולם אוהבים אבל בסתר הוא עבריין קטן שיגדל ויהיה עבריין גדול.
אני לא באמת מאמינה באנלוגיה הזו אבל ככה זה שגדלים על מיטב הטלוויזיה האמריקאית (למרות הנימה – אין כאן טיפת ציניות) כרגע הסתיים פרק של "הבית הלבן" בו נערך עימות בין הנשיא המכהן (כוכב הסדרה) הדמוקרטי לבין המתמודד מהמפלגה הרפובליקנית.

הרעיון הזה של צמצום כל הרעיונות, האידיאולוגיה לשני מחנות נגדיים ואז לבחור שני אלופים שילחמו על מה שהם מאמינים בו בקרב אלים לא פחות כאילו עטו שריון וחרב ודהרו זה לכיוון זה על סוסים, אחד שחור ואחד לבן – הוא פשוט אמת צרופה. למה אי אפשר ליישם את זה כאן בארץ התלמיד המפגר מעט בחומר?

למה אני לא יכולה לראות את האנשים שמתיימרים לייצג אותי עומדים על במה ונותנים דין וחשבון על מה שהם הולכים לעשות ועל מה שהם מאמינים בו לטובת המדינה.
אה ושכחתי לציין שהקרב המפואר הזה מועבר בשידור חי וישיר לכל תושבי הממלכה.

למה אין אצלנו את הכבוד האבירי הזה? שני אלופים נכנסים לזירה לוחצים ידיים בתחילת הקרב וגם בסופו למרות שידוע שאחד מהם שופד על מזבח הדמוקרטיה בהפסד מוחץ.

תרבות העימותים, תרבות הדיון – קרב בו עולים הנושאים החשובים ביותר לסדר היום, נשאלות השאלות הנוקבות, נדרשת שקיפות מהאנשים הנכונים שמחויבים לממלכה, לא לעצמם ולא לאינטרסים אישיים. נדרש צדק.

אם צריך משהו בכדי להפוך את הרעיון הזה למושך יותר להמונים – אפשר להסתכל עליו כאל תוכנית ריאליטי מתוחכמת (אישית אני אעדיף גרסה אחרת למשחקי הרעב בו הפוליטיקאים צריכים להוכיח את עצמם אבל זה יכול להיות בסיס לפוסט אחר).
עם רשימת מתמודדים נבחרים, מספר משימות, שאלות ומצלמות להנציח את הרגעים המשמעותיים והמרגשים – וגם כמה הדחות.

כל מתמודד שישקר – ייחשף
כל מתמודד שיש לו מה להסתיר – יתגלה
כל מתמודד שלפניו משהו אחר מאשר טובת הממלכה – יתלה
כל מתמודד שמפחד מהאמת – יישרף.
כל מתמודד שאינו ג'וזייה בראטלט – יודח.

לצערי אני לא באמת חושבת שזה כל מה שצריך.

היה לי היום רצון לכתוב פוסט עם רשימת הדברים שצריך לשנות כאן בארץ, דברים פשוטים וברורים שאם יהיה אלוף מספיק אמיץ לבצעם פשוט ישנו סדרי עולם עבורו כולנו, אבל כל כך קל לכתוב רשימה כזו – אבל אלוף שיבצע? צריך חיפוש נרחב בכל פינות הממלכה…
(אולי מתישהו בעתיד אני באמת אשב לסיים את הרשימה הזו…)

היום בערב שוב מבקשים מאיתנו לצאת לרחובות. המחאה חוזרת הם אומרים. האם מותר לנו לדרוש התנהלות אחרת בניהול הממלכה שלנו? האם לפשוטי העם יש את הזכות הזו?
לא רק שזו זכות מלידה, אין לנו ברירה אחרת.

צאו לרחובות, הרימו שלטים, תכתבו סטאטוסים, תציצו – תדרשו את מה שמגיע לנו…אחרת נתקע עם המתמודד המניפולטיבי, השקרן, זה שאף אחד לא חשב שיש מה להשקיע בו אבל ההפקה דחפה אותו קדימה כי הוא הביא רייטינג ותככים ובעיקר ניזון מפחד של כולנו.

אם נשלב את נושא קרבות האבירים עם תוכניות הריאליטי – אז מתמודד שעף, צריך גם לעוף לו הראש, לפחות בזמנים הטובים ההם. אז מזל שכיום, זו לא דרך הענישה המקובלת אבל מטפורית צריך לחשוב על משהו אחר, יאה יותר.

הלוואי אצלנו...

חשבתי שהגיע הזמן לעדכון. יותר בשבילי מאשר בשביל משהו אחר.
בדיוק סיימתי לקרוא את כל ה"וול" של רונה קינן והתסבוכת שאליה נקלעה במקביל אני שוקלת אם לראות את הפרק האחרון בסדרה שאני רואה באדיקות, עונה רביעית פרק 20. לא בטוחה למה שני הנושאים קשורים אבל הם איכשהו מתקשרים לי.

אז בנוגע לרונה, אני לא אובייקטיבית, כי אני אוהבת אותה וכי אני מאמינה גדולה בחופש הביטוי בייחוד לאנשים בעלי דעות דומות לשלי (:
בכל אופן ברגע שאני אפסיק לכתוב אני אראה את הפרק האחרון של בטלסטאר גלקטיקה ואני לא רוצה שזה יהיה הסוף אז אני אמשיך לברבר קצת על עניין רונה.

בהתחלה דווקא חשבתי על הפייסבוק והאינטרנט כמדיה שמאפשרת לנו לחשוף הכל. יאיר לפיד ועוד רבים וטובים נפלו בנושאים מעיין אלו ואף נכשלו בהתמודדות עם משברים וירטואליים. ראוי לציין שרונה התמודדה עם "המשבר" יותר טוב מכל השאר, אבל כמה שזה נעים וכיף לחשוף את האמת על דעותיה או אפשרות להבהיר לה מה בדיוק אנחנו חושבים על זה, זה קצת מעצבן אותי שיש אנשים אחרים, בעלי משרות ציבוריות, בעלי אחריות אמיתית והם איכשהו תמיד מתחמקים מ"משברים" כאלו .
הייתי שמחה שכמה מהם סוף סוף יתמודדו עם אומת האינטרנט ושזו תקרע אותם לגזרים (וירטואלית בלבד – אני מהיותי שמאלנית יפת נפש מתנגדת לאלימות…)

דבר אחר שאני מאמינה בו הוא  עיצוב דעת קהל. אני מאמינה שיש תודעה ציבורית שמרחפת לה באוויר וכל מי שכותב, נואם, שר, מלחין וגם מצייץ לוקח חלק ביצירתה. בדיוק כמו בספר "המשחק של אנדר", והדרך בה שני אחיו של אנדר מתחזים לפרשנים פוליטיים ומנווטים את דעת הקהל כרצונם.
שכחתי את שמה של האחות, אבל היא ופיטר, האח הגדול (האח הגדול באמת, לא השטויות האחרות) כותבים טורים פרשנים מנוגדים כאשר הם מתאמים פחות או יותר את כתביהם ומנווטים את דעת הקהל הציבורית ובכך גם מצליחים להביא לתוצאות פוליטיות בשטח התואמות את רצונו של פיטר ומקדמות את האינטרסים שלו*.

למה זה קשור?
לא יודעת, אולי זה קשור לזה שאני מתעכבת בכוונה ומסרבת לראות בטלסטאר גלקטיקה. אולי זה קשור לכך שגם שם יש איזה הפיכה פוליטית, מלחמת אחים\אזרחים ושאר התככים שהמין האנושי, שגם כאשר הוא מגיע לחלל ונלחם בטוסטרים, לא שוכח לקחת איתו.

אז מה הנקודה שלי?
עוד שאלה טובה לשעת לילה מאוחרת. בבטלסטאר ניסו להדיח את מפקד הצבא העליון כי קבוצה מסוימת האמינה שהוא בוגד במין האנושי בכך שהוא משתף פעולה עם האויבים הסיילונים (כלומר הטוסטרים), עזבו שהוא שיתף פעולה איתם באמת אבל עם קבוצה קטנה שיצאה נגד השאר והוכרזה כמורדת.
הי! תראו איך בלי להתכוון מצאתי את הקשר שלי.
רונה קינן היא כמו ביל אדמה!
שניהם האמינו שהם עושים את הדבר הנכון נוכח הנסיבות, אדמה האמין שברית עם הסיילונים המורדים יעזור למין האנושי לשרוד ורונה קינן עשתה
משהו שמטאפורית דומה לזה…

טוב, אני אלך לראות את הפרק ואסיים את המלל חסר הפשר הזה.
רק אגיד שבכל מצב בו שני הצדדים משוכנעים מעל לכל ספק שהאמת שלהם היא הנכונה והצודקת, אלו מצבים שחייבים לקחת בהם עמדה ולרוב צריך אומץ רב.
סיטואציות כאלו לרוב אפשר לפתור רק בעזרת תורת הקוונטים (שגם לגביה קראתי לפני שנים רבות) אבל מה שאני זוכרת הוא ששני דברים סותרים יכולים להתקיים בו זמנית (החתול חי\מת בתוך הקופסה או שקר כלשהו כזה) וזה אומר שרונה לא עמדה דום לזכר שהידים אבל כן השתתפה באירוע שנוי במחלוקת ושביל אדמה לא בגד במין האנושי אבל קיבל החלטה שנויה במחלוקת.
מה אפשר ללמוד מכך?
מה שאמרתי מקודם אבל לא הצלחתי לסיים את המחשבה בצורה ברורה וכנראה גם לא עכשיו – כל מצב שמורכב משתי אמיתות מוחלטות אך סותרות, אזרו אומץ והחליטו באיזה צד של האמת אתם!

וגם משהו על הצד האפל, תמיד טוב להגיד שאחד הצדדים הוא אפל.

בטלסטאר גלקטיקה מחכה לי.

*אני לא בטוחה עד כמה אני מדייקת בנושא הזה אבל קראתי את הספר ממזמן והשעה מאוחרת מדי לבדוק עובדות ואם ליאיר לפיד מותר אז גם לי.

זה לא עיוות שם של סרט אלא תרחישים שלפעמים מתרחשים (מכאן שמם!) במציאות. נסעתי עד נונלנדיה בשביל אירוע משמח, כן הכוונה לחתונה אבל מצאתי את עצמי באירוע פחות מתוכנן ודי סוריאליסטי…
זה מעלה את המספר שלי ל-5. הסטטיסטיקה ממש נגדי, כמעט הכפלתי את המספר בפחות משנה.


החמישית הייתה שונה, התרחשה בארץ זרה, תחת ניהולה של דת אחרת ועם מנהגים אחרים, אבל דומים (שם ניתן לבחור – להשליך לקבר פרח או חופן עפר). הכל נראה כל כך זר אבל מוכר כי זה מה שרואים בסרטים, המציאות מתערבבת לתוך מערבולת בלתי מזוהה אבל אז צלצול הפעמון והקור שואבים אותך בחזרה לאדמה.

אפילו נתקלתי בפיסת היסטוריה מעניינת, זה לא כזה מפתיע למצוא בית קברות יהודי באיזור הזה של העולם אבל בכל זאת, הקשר בין שני החלקים והעבר שלו גורמת להכל להיות…להיות.

ושהכומר דיבר, כמובן בנונלנדית ולא הבנתי מילה, אבל האחות הגדולה טרחה להסביר לי. הוא סקר את חיי המת וסיפר על אירועי חייו. כמו רוב האנשים בני גילו, הכומר הזכיר שהיה חייל במלחמה ההיא, אבל עבור הכומר וכנראה כל הנוכחים בכנסיה – הוא היה חייל במלחמה ואז המלחמה נגמרה והכומר המשיך לתאר את תולדותיו.

משהו חסר? לאיפה נעלם החלק בין לבין?

באמת צריך אותו עכשיו? זה הזמן? זה המקום?

לדעתי הוא דילג על החלק הכי מעניין. אבל זה עניין סובייקטי.

הרביעית במספר*

4 בספטמבר 2011

עברה כמעט שנה והייתי בתחילת השבוע ברביעית שלי.

המחשבה על כך שהמספר הזה רק ילך ויגדל, פשוט יכולה למנוע ממני לרצות לקום מחר בבוקר.

*ראו https://newmoonset.wordpress.com/2010/10/22/hello-world/

קה סרה סרה

8 ביוני 2011

לקפוץ מאושר, לבכות משמחה, להתעורר עם חיוך כאילו ישנתם עם קולב בפה…
(זה מסוכן לפתוח פוסט עם כל כך הרבה קלישאות, זה משעמם מאוד ויש סיכוי גדול שאף אחד לא ימשיך לקרוא.  מצד שני מי שכן ימשיך לקרוא, יש סיכוי גבוה שזה רק ילך וישתפר…ככה זה שמתחילים כל כך נמוך)

זו דרך שמאפשרת לבחון את החיים, איך אפשר לדעת באמת אם אנחנו מאושרים מבלי להסתכל במדד האושר העולמי?
הכוונה לאושר אמיתי, ראלי, כזה שאפשר להגשים מבלי לחיות בסרט של דיסני או משהו שקשור לכסף.

אולי כדאי שאני אסתדר את הרקע. אולי בעצם עדיף שלא כי הוא כולל סצינה מבנות גילמור.

אז עניין האושר, זה הכה בי כשהבנתי שבשביל להבין שאתה מאושר ושמח אתה צריך לצפות למשהו.
מעטפה עם תוצאות מבחן, מתנת יום הולדת מגניבה לכל הדעות, תפקיד שממש רצית, העלאה בשכר, שיר שכתבת ויצא די טוב, רעיון שהצלחת לעלות על הכתב…הדוגמאות אינסופיות.

הקטע המפחיד מתחיל שאתה חושב – מתי בפעם האחרונה זה קרה לי?
כמה פעמים זה כבר קורה? יותר נכון כמה פעמים זה קרה, בתקופה האחרונה, זמן שאני יכולה להביט לאחור ועדיין לראות בצורה בהירה.

אם לא הצלחתי ברגעים ספורים לעלות על דעתי מספר סיטואציות שאני יכולה לספור על כף יד אחת, האם זה אומר שמשהו לא בסדר?

אולי זה עניין של שינויים.

אם אתה מתנהל בצורה קבועה לתקופה ממושכת, נראה שעניין האושר הזה קשור להפתעות. לרוב אין הפתעות בשיגרה.

זה אומר שאנשים ששונאים הפתעות הם לא מאושרים?

זה הגיון לא הגיוני במיוחד.